דמנציה
מרבית מקרי הדמנציה מתרחשים בגיל 85 ומעלה אך ישנם מקרים של דמנציה גם בקרב בני 65 ובמקרים נדירים יותר, גם בגילאים נמוכים יותר. דמנציה באה לידי ביטוי בכ-20 מחלות שונות, אך הנפוצה שבהן נקראת אלצהיימר, על שמו של ד"ר אלואיס אלצהיימר שחקר את המחלה לראשונה.
הביטוי הפיזיולוגי של המחלה הוא ניוון ומוות הדרגתי של תאי עצב במח. על האדם עצמו זה ניכר באובדן יחסי של הכושר הקוגניטיבי. זה מתחיל בהידדרות בזיכרון לטווח הקצר, התמצאות במרחב (גם במקומות מוכרים) או בפעולות שהאדם היה עושה בעבר בקלות וכעת מתקשה בהן. האדם ישכח פרטים מעברו, ישכח מילים, לא יזהה אנשים, יהיו קשיים בתפקוד המוטורי, עד למצב קיצוני בו שיגרת החיים הנורמלית שלו נעלמת לחלוטין, הוא לא יוכל לבצע מטלות יומיומיות שהיה מבצע כדרך שיגרה, בשלבים מתקדמים יותר של המחלה, הזיכרון לטווח ארוך נפגע והאדם לא מסוגל לקיים פעילות נורמלית או שיחה בעלת תוכן עם סביבתו. בסופו של דבר, זה מגיע למצב בו האדם מרותק למיטתו, סובל מפצעי לחץ, כמעט ואינו מדבר ואינו שולט על הסוגרים. זה מצב מאוד קשה למטופל ולבני משפחתו, אבל חשוב להבין שזהו מהלך התקדמותה הטבעי של דמנציה ולכן מאוד חשוב לתת טיפול בשלבים המוקדמים יותר ולהאט את קצב התקדמות המחלה.
הטיפול באדם שלוקה בדמנציה מקל במקרים רבים באופן משמעותי על התסמינים. הטיפול משפר את היכולת הקוגניטיבית של המטופל, מעכב את התקדמות המחלה באופן משמעותי וכך "קונים" עוד כמה שנים טובות למטופל בהן הוא יכול לתפקד באופן נורמלי יחסי.
מחקרים רבים גילו קשר הפוך בין השכלה ופעילות מחשבתית לבין דמנציה. ככל שאדם משכיל יותר או עסוק בעבודה או פעילות שדורשת מאמץ מחשבתי, כך הסיכויים שלו ללקות בדמנציה נמוכים יותר. ככל שאדם יעסיק את עצמו בפעילות רוחנית, שכלית, כך ישפר את היכולת הקוגניטיבית שלו וגם ימנע דמנציה או מצבים נפשיים קיצוניים של דיכאון או חרדה.
בשורה התחתונה,
ניתן לצמצם את הסיכון לחלות בדמנציה אם מאמצים אורח חיים פעיל מבחינה רוחנית / שכלית כבר מגיל צעיר. גם לעיסוק בספורט, הימנעות מעישון ואלכוהול ותזונה בריאה (למשל דיאטה ים תיכונית) יש תרומה למניעת דמנציה.
חשוב להבין כי ניתן לעזור באופן משמעותי לאדם שלקה בדמנציה בעזרת אבחון וטיפול מדוייקים. העזרה היא לא רק עבור המטופל עצמו, אלה עבור מעגל שלם של בני משפחה שנשאבים לטיפול בחולה. משמעות הדבר היא תורנויות אין סופיות, ויתור על זמן איכות עם המשפחה, ויתור על זמן עבודה וכמובן הכאב הנפשי העצום לראות את ההורה במצב הזה.
אין לקבל את המחלה כגזרת גורל שיש להשלים איתה. מניסיוני עם מטופלים אני יודע כי אי אפשר לרפא את האדם, אך בהחלט אפשר לשפר את איכות חייו. עבור האדם עצמו, כל שינוי הכי קטן משמעו הצלת חיים.